בס"ד

אנחנו לא מוצאים את עצמינו... לא מוצאים את השמחה... לא מרגישים שעולים דרך התפילה... פשוט, מרגישים לא-פה ולא-שם, עם פחד גדול ['הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל...']. כי אלה שרגילים להרגיש איזה קשר עם ה' - גם זה לא תמיד הם מרגישים. ואלה שרודפים את 'עגל-הזהב' - פתאום מרגישים שההמבורגר לא כ"כ טעים... והקולה – מרה מדי... והסרטים – לא מעניינים... [ישעיה כ"ד: 'יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו...'] והפחד גדול.

אני רק רוצה קצת לעבור על מה זה 'החיים' בכלל, ואיך להסתכל על זה.

דיברנו פעם שנשלחנו לעולם הזה לתקופת זמן מסויימת כדי לתקן,  [מאמר 'ניכנס לגטאות', ר' שע"ת לר"י, ב' כ"א] וכמו שנכנסים לצבא שעוברים אימונים, כל-מיני תרגילים כדי להכין את החייל לקרב, בדרך כלל חודשיים, ששה שבועות. כך אצלנו, בחיים, זו גם כן 'תקופה'. [מזמור צ': 'לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע'] לפעמים עוּבָּר אפילו לא נולד בתור ילד ממש, שלא נדע; לפעמים זה ילדים שהולכים מהעולם הזה, שלא נדע; ולפעמים - זה אנשים מבוגרים שחיים עד מאה ועשרים... או אפילו יש אנשים שהגיעו עד מאה ועשר... בימים שלנו. ובזמן הקדוּם, היו חיים הרבה יותר. מתושלח חי עד תשע מאות שנה... אבל בסופו של דבר - כל אחד עובר את המוות. נגמרים החיים, נגמר הזמן שלנו בצבא [איוב ז': 'הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי-אָרֶץ, וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו'], והולכים הביתה ['כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ', קהלת].

אבל אנשים מפחדים מזה. כי הם חושבים שכל החיים – זה החיים שאנחנו חיים עכשיו. וכשאדם מסתלק מן העולם הזה - עצובים מאד, כי הוא יהיה חסר לנו. וגם זה מפחיד אותנו, כי זה נורא לָמות, שלא נדע; לראות שהגוף נכנס לתוך האדמה ומכסים אותו. פחד הסבל של הקבר - הוא מאד גדול אצל בני-אדם, כי הם לא מבינים שהחיים לא החלו עם הלידה שלהם, ולא נגמרו עם המוות שלהם ['יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם...']. זה רק זמן קצר ['כְּצֵל עוֹבֵר'], עם הרבה עבודה לעשות ['הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה'].

ובחיים שלנו עכשיו, במשך תקופת החיים, קושרים קשר עם חברים, עם החברות, עם האשה או עם הבעל, עם הילדים והנכדים וכו' וכו'. ואם ח"ו לוקחים מאתנו אחד מאלה - אז העולם נגמר בשבילנו! אבל זה לא בדיוק ככה. וכל העוה"ז הוא בסך-הכל אחיזת עינים. הוא בנוי בצורה שנבין שיש לנו עבודה לעשות פה, שבשביל זה הגענו לפה. כי אין סיבה אחרת שהגענו הֵנָה ['פרוזדור לטרקלין', מס"י פ"א]. אז לכן, נכון, אנחנו קושרים קשר חזק עם כל הקרובים שלנו, או עם חלק של קרובינו, אבל יש לנו עבודה לעשות [ר' מפרשים עה"פ דברים י"ד א', ושו"ע יו"ד סי' שצ"ד].

ולכן, כאשר בינינו יודעים ומבינים את זה, יכלו לחזור ממלחמת העולם השניה, שאיבדו, שלא נדע, את כל המשפחה שלהם. כמו הצאנזר רבי זצ"ל, שאיבד את כל הילדים שלו, ואת האשה שלו, ובכל-זאת - הגיע לארץ, והקים משפחה חדשה, ובנה חסידוּת, ובית חולים, וכו' וכו'. אז מה?! בודאי שהוא ידע מה יקר לו.  הוא הבין שכולם, כולם, נשלחו לעשות עבודה. וגם הילדים שלו שנהרגו על קידוש השם - הם באו בשביל זה. נכון, כאב לו הלב, הוא אהב אותם, אבל הוא היה חזק, והוא ידע: עכשיו העבודה שלו – זה לבנות מחדש. ואכן הוא בנה. הוא הקים מחדש ['עַם שְׂרִידֵי חָרֶב...', ירמיהו ל"א].

הבאבוב'ר רבי זצ"ל הגיע לאמריקה עם האמא שלו, ועם הבן שלו, אבל הוא השאיר משפחה שלימה שכולם נהרגו, כל הילדים שלו. והיתה לו משפחה גדולה שנכחדה, וגם אשתו. והוא בנה קהילה לתפארת, למופת. קהילה - שהרבי שלהם היה יהודי עם שמחת חיים! ['תָּשׁוּב תְּחַיֵּינִי... וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי...' תהלים ע"א] זה לא שהוא לא אהב את הילדים ואת אשתו. הוא ידע שזו עבודה, תפקיד.

ולפעמים ה' מביא אותנו לכל מיני נסיונות שזה לטובתינו, וגם לטובת אלו שהסתלקו מהעולם הזה, ואנחנו צריכים לעשות את 'שלנו'. ומה זה אומר 'את שלנו'? זה אפילו שאנחנו נופלים, עוברים סבל קשה, אנחנו תמיד מחפשים מה התפקיד שלנו. מהו התפקיד שלנו בעוה"ז. התפקיד שלנו - זה להיות קרוב לקב"ה [ר' רמב"ן עקב עה"פ 'וְדָבַקְתָּ בֹּו'], לעשות את רצונו [משלי י"א: 'וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ', ר' ביהגר"א משלי כ"ג כ"ו, אש"ל פ"ה], ולא לעשות חוץ מזה שום דבר. זה כל מה שיש לנו לעשות: ללמוד תורה, ולעשות את רצונו [משלי ח': 'כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'', ברכות יז. 'אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נח"ר ליוצרו'. ר' קוא"ג חזו"א קנ"ג]. עכשיו - אנחנו הגענו לתקופה קשה ביותר, וממש מריחים את 'העולם של משיח', מרגישים את זה בכל מקום, בכל מקרה שקורה בעולם. עומדים לפנינו זמנים קשים ביותר שלא היה עד עתה. אמנם לא בצורה של מחנות-הריכוז בגרמניה - אבל לא פחות מסוכן, גם לגוף, אבל בעיקר לנשמה שלנו.

אבל זהו סוף כל הסבל שעברנו מאדם הראשון עד משיח. האדם הראשון ואשתו חטאו, ומרגע זה אנחנו נלחמים עם הנחש ['וְאֵיבָה אָשִׁית...']. ואנחנו צריכים כל הזמן להלחם ולעלות מעלה ['אוֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל'], ולא להיות מושפעים מהנחש, הרשע, השקרן, שמביא אותנו לדברים נגד הקב"ה שלא נדע. וזה כל התפקיד: להוציא אותו מבפנים, ['וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם...', דברים י"א, ע"ש באב"ע] ולא לשים אליו לב במה שחוץ לנו [ר' בי' הגר"א משלי י"ח י"א, נפה"ח ש"א פ"ו, הג"ה ד']. ולהלחם נגדו. זה תפקידנו.

ועכשיו, אנחנו עברנו מתחילת המאה העשרים ירידה גדולה בַכֹּל, גם באידישקייט שלנו. אבל גם אצל הגויים ישנה ירידה קשה. ויש מעט מאד אנשים בעולם הזה, שהם 'יהודים-אמיתיים', לפי זה שהנשמה שלהם היתה בהר-סיני. והתפקיד שלנו, המעטים, זה לא לתת יותר לנחש ולעגל-הזהב לשלוט עלינו ולהפוך את הדת היהודית, את החיים של בן-אדם שהוא יהודי, את החיים של תורה ['תּוֹרַת חַיִּים'], ומצוות, ומעשים טובים ['וָחַי בָּהֶם' – לחיי עלמא], החיים של תפילה אמיתית עם הקב"ה [ס' 'השתפכות הנפש'] – לא להניח אפשרות לנָחש הזה, המנוול ['זוהמת נחש הקדמוני'], להיכנס לתוך הלב שלנו.

אבל עכשיו, מתחילת המאה הקודמת - העולם נשלט ע"י גויים ויהודים, רשעים גדולים, עובדי עבודה זרה, עשירים ביותר, שרוצים בראש ובראשונה לגמור עם כל היהודים האמיתיים, כי הם, האמיתיים, לא יתנו לאלה שנדבקו לשקר של עגה"ז, לנחש, לשטן, לא יאפשרו לרשעים ההם להוריד אפילו 'כי הוא זה' מהדת היהודית, החיים של תורה, ומצוות, ומעשים טובים, החיים של אהבה לקב"ה ['כַּמָּוֶת אַהֲבָה', שיה"ש ח'].

ולכן, היטלר שהיה אחד מחברי הקבוצה, הוא ניסה להרוס ולהשמיד את היהודים לגמרי מן העולם, והוא נכשל. אמנם נשארו מספיק אנטישמים, ואפילו גדולים ['קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה'], אבל הוא לא הצליח. קיימת היום קבוצה ששוב מנסה להרוס אותנו, והם שייכים ישירות לנחש, הם שייכים לאדום, הם שייכים לשטן בעצמו ['שרו של רומי', רש"י מכות יב. ד"ה 'חמוץ בגדים'].

ושוב אותה המלחמה. אבל בגדול. מאד. והפעם תהיה ההכרעה הסופית! ה' ישחט את השטן, את היצר הרע, ואנחנו נצא בני חורין ['חָרוּת – חֵרוּת'] ונהיה מעטים [ישעיה מ"א: 'מְתֵי יִשְׂרָאֵל'], אבל עליהם יבנה כל העולם הבא ['וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם']. בלי זכר של היצה"ר, בלי שום זכר של השטן, בלי זכר של כל הרשעים שנולדו מזה.

ועכשיו, יהודים טובים, יהודים אמיתיים, האחים והאחיות שלי, אני רק רוצה לומר לכם שהגיע הזמן להגיד: 'עד כאן ולא יותר'. עד כאן - אנחנו מוכנים. אבל עכשיו - זה נגמר. זה נגמר! אנחנו לא מוכנים! לא מוכנים לא לאכול כשר; אנחנו לא מוכנים, כמו שדברנו, שרופא יהיה מוהל שלנו או שבכלל לא נעשה ברית-מילה חס ושלום; אנחנו לא מוכנים לתוכנית-הליבה שלכם, שזה הכל גויי. ציוני-גויי; אנחנו לא מוכנים להתגייס לצבא שלכם, שזה צבא לא-של-יהודים בכלל! זה צבא של טינופת, לכלוך רוחני, של גנבים וכו'; אנחנו לא מוכנים להיות חלק של מדינה שהיא נגד הקב"ה, לא מוכנים להיות חלק של שום-דבר שנגד הקדוש ברוך הוא; לא מוכנים לחייך אליכם, או להוריד את הראש לפניכם [משלי כ"ה כ"ו] אתם הרי 'כאילו-יהודים', אז מותר לנו להגיד 'עד כאן'. וגם לגויים אנחנו לא חייבים לעשות את הכל. יש דברים שאנחנו חייבים להיהרג ולא לעבור על זה. אז הגענו למצב הזה עכשיו, וכל העבודה שלנו, זה לחזק את עצמנו, שנגיד 'עד כאן ולא יותר'. סוף.

שאלות ותשובות:

ש. מנהלי בתי הספר מספרים בחוץ שהם לא מקבלים את תוכנית 'הליבה'... לא משנים כלום מדרכי אבותינו ואימותינו... אבל זה נכנס 'מאחורה', ואף אחד לא אומר כלום...

ת. נכון, אבל יש גם אנשים שאומרים 'לא' ואכן מתכוונים לזה. [ר' רש"י תהלים ל"ז ג', הושע ב' ט"ז]. הבעיה היא פה שה'כסף' מדבר. אלו זמנים קשים, והתרגלו לסוג של חיים על רמה גבוהה [הדוה"א עמ' רפ"ג], ולכן אין אפשרות להיות בטוחים מאה אחוז שלא יכנסו כל מיני אנשים, "עסקנים" למיניהם, ומנהלים למיניהם, שמוכנים בשקט לקבל את הכסף [יואל ד': 'וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה, וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ...'], ובחוץ להראות כאילו שהם לא מקבלים. אבל הם ייעלמו גם כן ['לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע']. ה' לא יתן לזה להמשיך ['וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר...' הפטרת שבה"ג]. באיזשהו שלב יצטרכו לבחור. כי גם החילונים לא מוכנים שישחקו את המשחק הזה. והם טפשים. הם לא מוכנים לתת זמן שבסופו של דבר יכולים ח"ו לנצח אם היצה"ר לצידם. כי בן אדם שאין לו מה לאכול, ואין לו מספיק כסף, הוא יתקפל בפני זה.

   אבל המנהלים וכו' - הם רגילים שהרבה כסף נכנס לישיבות שלהם וכו' בדרך כלל. התרגלו לרמת חיים מסוימת. ולא כל אחד יש לו את האידיאליזם, אז הוא דואג: 'מה יהיה אם זה הכל יפול...', כל החיים שהם בנו על בסיס שלא קיים [בי' הגר"א למאמר 'בני לן ביתא באוירא דעלמא' דסדב"א], שבשניה אחת - ה' יכול לגמור. וכנראה, בגלל שזה לא בנוי טוב, לא מבוסס על דברים טובים - ברור שה' יהרוס את הכל.

  אז לכן, ישנם אנשים שהם לא יהודים-ממש, הם ערב רב. ומה שמדבר אליהם זה הכסף ו'עגל-הזהב'. ואפילו שבונים ישיבות גדולות וכו' - זה לא הרבה אומר. [אש"ל פי"א: 'וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם'].

ש. קשה להרגיש באויר את הציפיה לגאולה, מה קרה לנו?...

ת. נכון, היתה ציפיה בין אנשים מסוימים. לא אצל כולם, ברור. הרבה אנשים בארצות הברית, באנגליה וכו'. וזה פשוט, כן, אומרים... מדברים... אבל אף אחד לא יושב על המזוודות שלו. ה' רצה ש'נשב על המזוודות', כביכול. ושלא נבנה בתים של אבן, שעומדים כמה וכמה דורות ['פלא יועץ' ערך ג' 'גאולה', 'משך חכמה' בחקותי כ"ו מ', ע"ש]. שאנחנו נהיה מוכנים כל רגע לעזוב את המקום. יש בדיחה שליהודי לא יכול להיות לו אף פעם מספיק דרכונים שונים מארצות שונות... כי תמיד הוא צריך לברוח ממקום למקום ['לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ...', ס' 'נבואה והשגחה' עמ' נ"ח], אבל זה ה' עושה רק כדי שלא נשכח 'מי אנחנו', ו'איפה אנחנו', ו'מה ה' דורש מאתנו' [ס' יונה: 'עִבְרִי אָנֹכִי...'].

אבל היהודים לא רוצים לדעת... יהודים התיישבו באירופה כאילו שהם אירופאים ['משך חכמה' הנ"ל, עש"ב], נהנו מאירופה, נהנו מגרמניה במיוחד, אז הוא שלח 'תזכורת'. אבל זה אחרי הרבה-מאד שנים שרוב היהודים באירופה היו מחללי שבת, ואז באה מכה כואבת, המכה הקשה ביותר [דניאל ט': 'וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה']. אבל, יהודים טובים, תדעו, שמכל הקרבנות האלו - הרוב הגדול חזרו בתשובה רגע לפני שנכנסו לתאי-הגאזים. [ר' שע"ת ש"ד כ'].

ש. כבר דובר בספר הברית [ח"א מאמר ט' פט"ז] על כך שלאנשים טוב בגלות... ולא אכפת להם צער השכינה, שזה המעכב הגדול של הגאולה...

ת. בדיוק. זה לא מאלה שהם ירדו מהדרך, זה מאלה שהם 'חרדים'. אמנם חלק של אלה שירדו מהדרך - גם הם היו חרדים, אבל הם מסכנים, והם יקבלו את שלהם. והרבה מהם - גם לא נשמות של יהודים. אבל 'החרדים', שסוטים מהדרך, ויש עכשיו כאלן שהם עושים עבירות, שה' ישמור, ששייכות לעגל הזהב. ירידה קשה מאד, עם הרבה התנהגות של גויים [שיה"ש א': 'שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ', ערש"י שם]. אז מה אני יכול להגיד...?

ש. הרב כדורי זצ"ל אמר שלאחר תקופת שרון יתחיל לרוץ חזק התהליך של הגאולה...

ת. אז הרב כדורי צדק במאה אחוז. וזה ברור. הכל-הכל התחיל בקצב שלא חלמנו על זה. לפני כמה שנים הרב כדורי נפטר? כשש שנים. תראה, למעשה - זה התחיל עם 'התאומים', אבל שש השנים האחרונות, זה הזמן מאז שאובמה נכנס לתפקיד, ובנקודה זו - זה פשוט הסוף הגמור של 'ארצות הברית', של 'הדמוקרטיה' שכל כך הרבה דיברו, של 'האנשים הטובים שרוצים להציל את העולם'. זה הכל מת. זה מת ונקבר מתחת לתאומים. וזה ירד, ירד, וירד. כי אובמה לא היה צריך לעשות הרבה כדי להפיל את ארה"ב. נשארו סה"כ כמה נוצרים שנלחמים, והיהודים שחיים בעולם של חלומות, שלא מבינים כלום מה שקורה בכלל. ואפילו אם מבינים מה שקורה – לא מרגישים ממש את הסכנה. ואלו שהרגישו – כבר הסתלקו משם. הם כבר בכל העולם. וגם בארץ. אבל בכל אופן - זוהי ארץ ישראל, וזהו המקום שלנו. ולכן - כדאי להיות פה ['וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים'. כתובות קי"א.] איך שלא יהיה - כדאי להיות פה.

ש. עניינו של פסח הוא החינוך, כמו שנאמר: 'והגדת לבנך'. ואנחנו שואלים את עצמינו איך אנחנו יכולים להעביר את המסר לילדים שלנו בנוגע למצב הנוכחי? האם אין זה מדי כבד עליהם ?

ת. פשוט להגיד שהחילונים וחלק-של-הדתיים, רוצים לקחת מאתנו את התורה שלנו ולהפוך אותנו לגויים. זה הם יכולים להבין. הם יכולים לראות שהאפיפיור ימ"ש וזכרו מגיע לארץ ורוצה לקחת מאתנו את קבר דוד המלך. ולא רק את קבר-דוד, אלא גם את הכותל, וגם את כל המקומות הקדושים. זה הם יכולים לראות. וצריכים ללמד אותם שאנחנו צריכים להקריב את עצמנו, ולהגיד 'לא!' כמו אז, בפולניה ובכל מיני מקומות אחרים, כמו ביוֹרְקְ [העיר York באנגליה, שם נטבחו יהודים רבים עקד"ה בתקופות פרעות מסעי הצלב], שאמרו לא! לא מוכנים [תהלים מ"ד: 'הֲבֵאתָנוּ בַּמְצוּדָה...']. נכון, רצחו אותם. אבל אמרו: לא!

אני מקוה שבע"ה לא נגיע לזה שיהרגו אותנו, אבל אני לא יכול להגיד שלא.

ש. הגאון מוילנא מסביר את כפל המשמעות שבתפילת הקדיש: 'בעגלא ובזמן קריב', שמבקשים שזה יהיה בקרוב ובנוסף שתהליך זה יהיה כמה שיותר בזריזות, ['בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה'] שכל שלבי הגאולה יזרמו זה אח"ז ללא עיכובים. שהחבלים לא יתמשכו מדי. מה מצידנו יכולים אנו לעשות בכדי שזה אכן יהיה 'בעגלא'?

ת. אנחנו צריכים להיות זריזים, כל אחד בנפרד, ואז יהיה זריז יותר. אנחנו צריכים לרוץ לעשות את המצוות, למרות שקשה לנו אפילו רק להזיז את הרגלים. צריך לרוץ אפי' שזה קשה לקום מהכסא, וצריך לעשות כל דבר שזה רצון ה' – אע"פ שהלב לא עם זה, אפילו שזה הכל רדוד. חייבים להלחם נגד זה, כי זהו היצה"ר ['עָפָר לַחְמוֹ']. צריך להלחם ולהלחם....

ש. מה קורה כאן? נראה כאילו שהעם - אֵי שם ב'פלנטה אחרת'...

ת. העם עכשיו - אם מביטים על מה שקורה, אנחנו יכולים לחשוב שכולם מנותקים מהמציאות, מציאות-האמת שעליה דיברנו, המציאות הרוחנית והגשמית. אבל פתאום, יהודי אמיתי - ה' ידליק לו את האש היהודית, והכל ישתנה. אמנם, שוב, זה לא יהיה הרבה, במספרים.

ש. וגם זה בחינה מסויימת של תחיית המתים...

ת. בודאי. אנחנו כמו מתים בדור הזה. כשה' ידליק לנו את הניצוץ היהודי, אש התורה [ירמיהו כ"ג: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה''] אש המצוות, האש לעשות את רצון ה' - אז זה ידליק אותנו, זה יחיה אותנו. בודאי שזוהי תחיית המתים. ['וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם', הפ' שחוה"מ פסח].

ש. ישנה הרגשה שתנועת התשובה שפעם היתה כה חזקה וסוחפת - נעצרה, האם הסתיים כבר הבירור?...

ת. עיקר הבירור לא הסתיים, כי אמנם אלה שמוכנים לחזור בתשובה ככה, הדבר הזה פחות-או-יותר הסתיים. מה קרה? אתם לא מבינים שכל התנועה הזו של 'להחזיר בתשובה' – הדבר נהיה גם כן רקוב, כל המסגרת נהיתה רקובה. אז איך אפשר כך להחזיר בתשובה?! זה נהיה גם כבוד, כסף, גם להיות בין האנשים היפים... תוכניות טלביזיה... דיבורים על פילוסופיה... כל מיני דברים ['דַע מַה שֶׁתָּשִׁיב....']. ולכן בגלל שזה נהיה רקוב, זה לא עובד כ"כ טוב. כשזה היה עם אנשים אמיתיים שממש הקריבו, נתנו את כל החיים שלהם בשביל זה, להחזיר אנשים בתשובה [ר' דברי הזוה"ק בענין זה, הובאו בס' חרדים סי' ס"ח] - כי ידעו שלהציל יהודי אחד זה כמו להציל עולם שלם – זה עבד הרבה יותר טוב. עכשיו - זה פשוט הפך להיות מקור לפרנסה וכבוד. לא כולם, ח"ו - אבל אני חושב שיודעים על מה אני מדבר.

ש. האם נצטרך לעבור עוד מצבים קשים?

ת. נכון, צריכים לעבור דברים מאד-מאד קשים. אבל מי שדבוק לה' לא יעבור את זה קשה, בע"ה [דברים ד' ד'].