אני מאד מאד סובל ממה שקרה אתמול. סובל בלי סוף. ארבעה קרבנות-ציבור. יהודים חשובים ביותר. ערבים רצחו אותם. אבל מי הרוצח האמיתי? אנחנו. [ירמיהו ב' ל': 'אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית', ע"ש] הערבים הם פראי-אדם, שונאים יהודים כמו שישמעאל תמיד שנא את יצחק, מאז ומעולם. אבל, הרוצח האמיתי זה אנחנו! ולמה? אני חושב שהמילים שלי יביאו אתכם לתדהמה, ואולי אפילו לכעס, אבל האמת - היא אמת. אנחנו, עם ישראל, האהובים של הקב"ה ['עַם קְרוֹבוֹ'], אנחנו גורמים לקב"ה כביכול צער ['וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל', עי' תומ"ד פ"א, 'לשארית נחלתו'], כי אנחנו בדור הזה לא מתנהגים כפי שיהודים צריכים להתנהג. אני לא מדבר על החילונים שהם מאד רחוקים מהאמת, ואני לא מדבר על האלה שעם כיפות-סרוגות שלא כל כך קרובים לקב"ה, אני מדבר על הכיפות הסרוגות שהם יותר קרובים לה', ובראש ובראשונה לחרדים מכל הסוגים.

אנחנו. אנחנו הרוצחים!

היהודים האלה - הם היו בין הטובים ביותר בעם ישראל, הם היו דוגמה, ואנחנו, אנחנו לא חיים כמו שהם, אנחנו לא מנסים להיות כפי שהם. ה' לקח אותם. וברור לכולם שה' לא-סתם לקח אותם. זה היה מכוון, זה היה מתוכנן בשביל להגיד לנו משהו, בכדי ללמד אותנו.

והצורה שהם נרצחו – היתה צורה נוראה. צורה קשה ביותר ['בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ']. שחלקם, חלק מגופם הופרד ע"י הגרזן או הסכין של פרא-האדם. היה דם שזרם על כל הריצפה שם בבית-המדרש. ולמה? למה אנחנו צריכים לראות את זה? כי אנחנו חייבים לעשות תשובה. הגענו למצב רציני ביותר, לנקודת-הזמן בהיסטוריה שֶבָּהּ צריכים לעשות החלטות קשות, החלטה לעזוב את עגה"ז, ולחזור להקב"ה, כי אם לא – זה יהיה הסוף שלנו. אבל הם בגן-עדן, ואם אנחנו לא נחזור בתשובה – אז חוץ ממה שנסבול פה בעוה"ז, גם לא יהיה לנו עוה"ב, חס ושלום. ולכן אנחנו חייבים ללמוד ממה שקרה. ['שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם'].

והבעיה היא שלומדים דברים מצחיקים. לומדים שצריך שמירה ליד כל בית ספר... לומדים שצריכים שמירה ליד כל בית כנסת... כאילו שהם לא יודעים שיש שמירה. מלמעלה. ולומדים מזה שצריכים לתת לכל בן-אדם שיכול להשתמש בנשק – ללכת כל הזמן עם נשק. זה מה שלומדים.

אבל לא מבינים, מי זה 'שומר ישראל'? אנחנו מתפללים, ואנחנו אומרים תהילים, ואנחנו עושים כל מיני דברים ['מְלוּמָדָה'], אבל לא מבינים באמת מי שומר ישראל. אז האחים שלי והאחיות שלי, אני מבקש מכם לשבת רגע, ולחשוב, האם אתם רוצים להיגמר ככה בצורה כזו, אבל בלי העוה"ב, או שאתם רוצים לקבל משיח צדקינו? זו הבחירה שלכם! [הרמ"ק בפי' לזוה"ק שמות י"ז ע"א].

ואני אעבור פה על כל הבעיות שלנו, מה שמונע אותנו להגיע לרמה שמאפשרת לנו לקבל משיח צדקנו.

נכון, אנחנו מתפללים, נכון שאנחנו אפילו מתפללים שלש פעמים ביום במנין, נכון שאנחנו עושים כל מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו לומדים, אנחנו עושים את כל החגים כמו שצריך, משתדלים. אבל יש, לא כולם, ברור, אבל יש פה קבוצה גדולה מאד, גם של חסידים, גם של ליטאים, גם של ספרדים, וגם של אשכנזים, שהם רודפים את העגה"ז, שהם בוטחים בכסף, בוטחים בבנקים, בוטחים בהלוואות שהם נותנים עם הרבה ריבית, בוטחים בקופ"ח, בוטחים בכל מיני אנשים וסוגי דברים, אבל בהקב"ה לא בוטחים ממש. [ישעיהו ל"א: 'עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ'].

עכשיו, אנחנו כבר הגענו למצב שהרבה אנשים כבר אין להם כל כך לחם על השולחן ['שתכלה פרוטה']. יש הרבה זוגות שנשענים על ההורים שלהם, כי אפילו ששנים עובדים – בכל זאת לא גומרים את החודש. הנה, זוהי רק ההתחלה של 'האימונים' שלנו בביטחון. ובהתחלה ה' נותן לנו להשען על ההורים, וכאשר ההורים לא יוכלו לתת יותר, אז מה תעשו? הלוואות. וכשתכנסו ל'בְּרוֹךְ' עם ההלוואות – תצטרכו לחפש את הקב"ה, כי תאבדו את הכל, את כל העגה"ז, ותצטרכו לחפש את הקב"ה.

וזה לא רק בנושא של הכסף, בעיות של חוסר משכורת או אי-יכולת לגמור את החודש, זה בכל דבר ודבר. יש היום מלא מלא מחלות, אבל אני לא מאמין שאנחנו יותר חולים מאשר הדורות הקודמים שהאנשים היו נפטרים מדברים שהיום כבר לא קורים. אבל מי שולט עלינו? קופות החולים, הביטוח הרפואי, הרופאים עצמם... והם יכולים למכור לנו כל 'לוֹקְשְׁ' ונרוץ אחריהם כמו שהם מי-יודע-מה [משלי י"ד ט"ו]. ובאמת הרוב הם "מי יודע מה"... לא שוים כלום. שקרנים. הם משתמשים בנו בשביל להתקדם, בשביל להרוויח. לא כל רופא, אבל לא לשכוח מה שכתוב על הרופאים [קידושין פב.], וזה לא השתנה. אמנם יש כמה רופאים פה ושם שבאמת הם משתדלים, אבל אלה יודעים שיש הקב"ה. אפילו הגוים הטובים שהם רופאים – הם יודעים שרק הקב"ה הוא מחליט מי יהיה בריא ומי לא, שלא נדע. [איוב י"ב: 'אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי'].

אבל זה לוקח לנו הרבה זמן בכדי להבין את זה. והאדם, רק לפני שהוא נפטר אולי הוא יתפוס את זה. ורק אם הוא עושה אימונים כל הזמן, במשך כל החיים שלו – הוא יכול להבין את זה, כי זהו דבר מפחיד, דבר מפחיד ביותר. כי האדם מפחד על החיים שלו, הוא מפחד מהלא-ידוע. עולם הבא – הוא לא יודע, זה 'סימן שאלה' בשבילו. ובא רופא, שהוא מאמין שהוא מומחה, ושהוא יכול להציל אותו, אז הוא מחזיק בו, כי הוא צריך אותו. הוא יכול גם לבקש מהקב"ה - אבל באמת הוא סומך על הרופא. האם היהודי סומך על הקב"ה ולא על רופא? ברור דבר אחד, וזה אמת! אמת! אמת! שרק הקב"ה הוא המחליט בכל דבר שקיים, אין משהו אחר. כל האנשים האחרים – הם שחקנים בתיאטרון של הקב"ה כביכול, והם עושים אך ורק מה שה' נותן להם לעשות.

אז לכן, אפילו אם ח"ו הבן-אדם נפטר ממחלה ח"ו, הוא יודע שזה חלק של מה שחייב להיות. זה כתוב, וזה חתום, ולא יכול להיות אחרת [הגזרה אמת - והחריצות שקר, רמב"ן עה"ת פר' וישב]. ואם הוא מקבל את זה בצורה נכונה, אז יהיה לו עוה"ב. ואם לא – הוא לא יכול להתרגל לעוה"ב, הוא צריך לעבור דברים בעוה"ב בכדי להתרגל. לא כל אחד יכול ללכת לגן עדן, צריכים להתרגל לגן-עדן, צריכים שיהיה איזה בסיס לקבל את החיים-שאחר-החיים, את החיים בגן עדן, זה לא דבר כל כך פשוט. ['בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', ר' מקורות לפרק 'בין ידידים']

הצדיק, הוא יכול להכנס לגן עדן בקלי-קלות, כי הוא בנוי לכך, הוא הכין את עצמו לזה ['הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר'], אבל השאר לא יכולים. איך אפשר לשים רשע בגן עדן?!... מה הוא יכול להבין בזה?!... ['אֵין זוּלָתְךְ מַלְכֵּנוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא'] זה יהיה גיהנום בשבילו גם כן... אז לכן אנחנו חייבים לבטוח אך ורק בהקב"ה. זה הדבר הראשון.

דבר שני: "קדושים תהיו". קדושים תהיו. אתם שומעים? קדושים-תהיו! [דניאל פרק 160] מה זה אומר? האם זה אומר שאשה יהיה לה פיאה שנראית כמו שיער? לא! האם זה אומר שכשהיא הולכת ברחוב היא הולכת עם בגדים כל-כך צמודים שאפשר לראות את צורת-הגוף שלה, וזה מושך עינים של גברים אחרים? האם זה מה שזה אומר? לא! אז מה זה אומר? זה אומר שצריכים ללכת ולאכול ברחוב בצורה בלתי-צנועה? לא! אז מה זה אומר כן? מה זה 'להיות קדוש'? אם גבר הולך ברחוב והוא אינו שומר על העיניים, למה? כי זה מצחיק, זה מבייש אותו לעשות את זה ['וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל']. או שזה בכלל יותר מעניין אותו להסתכל על הנשים החרדיות היפות, ולצחוק מהנשים החרדיות שמנסות להיות בצניעות.

יהודי חייב לשמור עיניים. תמיד. גם מגברים וגם מנשים. אין הבדל. לא צריך להסתכל על מה שבן-אדם אחר עושה. זה לא מעניין אותנו. ברחוב במיוחד. אנחנו צריכים להיות קדושים, בלי מחשבות לא-טובות. אנחנו צריכים לשמור על עצמנו נגד זה. אנחנו חייבים לגדל את הילדים שלנו בצניעות, גם הבחורים וגם הבנות ['אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים... אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת...']. כולם. כולם. בדיבור, בהתנהגות, בתנועות-הגוף, בלבוש, ובשמירת העינים. וגם אשה צריכה לעשות שמירת-עינים. היא לא צריכה להסתכל על כל דבר שקורה. לא צריכים להסתכל גם על חיות יותר מדי, כי זה לא צניעות. חיות אין להם בושות, יש להם רק במידה מסוימת [עירובין ק:], אבל בדרך כלל אין להם בושות. אז לא צריכים גם להסתכל על חיות.

ואי אפשר להגיד תהלים, ולבכות, ולהיראות כמו איזו שחקנית-קולנוע לא צנועה. אי אפשר שהבן-אדם יעטוף את עצמו בטלית, ויניח תפילין, ויתפלל, ויבקש מהקב"ה בקשות, וכשהוא יצא החוצה הוא מדבר ומספר בדיחות לאשה אחרת חוץ מאשתו [אבות א' ו']. וגם לא כדאי לו לספר יותר מדי בדיחות לאשתו. וזה החיים שלנו היום.

ישנן זוגות שיוצאים לאכול במסעדות, זה "זמן טוב ביחד". משאירים את הילדים - והולכים. פעם לא היה כזה דבר בארץ, אבל עכשיו יש כזה דבר. מה זה אומר לשבת במסעדה? מה?! אין שום בעיה בזה. אבל ישנה בעיה גדולה! מה? הם יושבים ויש שם תורה?!... יהודי יודע, שליד שולחן יושבים עם תורה. ואם לא – זה לא יכול להיות. והם יושבים, ומפטפטים על שטויות, וזה כאילו שהקיאו על השולחן [אבות ג' ג']. ואת זה לא מבינים.

אנחנו נכנסנו לעולם-של-גשמיות שאי אפשר לתאר את זה. זה כל כך גרוע, כל כך הרבה שטויות ['וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל...'], ואפילו שיש עכשיו כל כך הרבה בעיות כלכליות – ובכל זאת האנשים מוכנים להכניס את עצמם בחובות בשביל להחזיק את החיים האלה, את החיים של השקר. והם הפסידו עם כל הגשמיות, עם כל המשחקים, כל אחד עם האיפון שלו, הם הפסידו את הרוחניות שלהם. הם נהיו קשים ['עַזֵּי נֶפֶשׁ'] ולא רכים ['קְשֵׁי עוֹרֶף'], ולא פתוחים לאמת. ['הַחֵרֵשׁ הָיָה לִבָּם', שבת קמז:].

אז במקום להעביר את הזמן עם שטויות אני מציע לכם להיכנס לתוך עצמכם, לחפש בפנים את הקשר הזה עם הקב"ה, ולחזק את זה, ולעזוב את כל הדברים האחרים. פשוט לחזק את זה, את החבל הזה, כי זה מה שמציל אותנו, ולא דבר אחר. [תהלים ל"ג י"ז]

אני ממש בכיתי על היהודים האלה. גם ההורים שלי מכירים את חלקם, וגם אני. ואני יודע להגיד שהם בטוח היו צדיקים ['דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ.. וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים']. וה' לקח את הצדיקים האלה בצורה שכזאת, כדי שאנחנו נזדעזע מזה ['אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר...'], כי אם כל אחד היה מת במיתה קלה וחלקה - זה היה אמנם משפיע עלינו, אבל לא כמו שזה כך כאשר הם מתים בצורה כה אכזרית. ואנחנו צריכים לשבת ולחשוב ולהבין למה, ואם לא נעשה את זה – אוי לנו. נעבור מבחן עוד יותר גדול. ['וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי', רמב"ם רה"ל תעניות] ואני מציע לכם לא לתת לזה להיות, ח"ו ['עַל מֶה תֻכּוּ...']. ואם אנחנו נבוא להקב"ה, ונוריד את הראש, ונקבל, ונשתדל להתקבל אצלו, הכל יכול, ואנחנו נקבל אותו כ'הכל-יכול' ולא שום דבר אחר. ששום דבר אחר לא יכול להיות במקומו, שום דבר אחר. לא שום אדם, לא שום ארגון. לא שום כלום. רק הוא. רק הוא. רק הוא.

ואז אפשר למנוע מראות כמו שראינו עכשיו ['וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם', משנה תענית פ"ב], ולבקש מהקב"ה לתת לנו את הזכות לקבל משיח צדקנו, ברחמים ובשמחה. ושנבין מה זה אומר לעלות כל כך גבוה כדי להכנס לעולם של משיח, לעולם הבא של משיח. זה לא פשוט, לא פשוט לעלות ככה ['מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם...']. ואי אפשר, אי אפשר לאכול פלאפל בדרך, אי אפשר לשתות קולה או ללקק גלידה בדרך. חייבים להיות רציניים, חייבים להיות קרובים לה', חייבים לדעת ש"אין עוד מלבדו", אין עוד מלבדו! רק הוא, אין עוד. ולהשתדל, ולהתגעגע, להיות אחד - רק אתו. להתגעגע! אתם שומעים?! להתגעגע! להתגעגע למשיח. להתגעגע להקריב קרבנות בבית-המקדש, להתגעגע, להרגיש געגועים, געגועים. ['אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ' סוף דניאל, מזמור פ"ד, 'דור שהוא  מצפה למלכותו מיד נגאלין']. כי אם לא מרגישים את זה – לא תוכלו לחיות בעולם כל-כך טוב, כל כך קרוב לה'. אנחנו נהיה בפנים – ואתם תהיו בחוץ [שבת קנג.]. לא כדאי. סוף.

מתוך מסריה של גליה: המסרים מזכירים את תקופת הנביאים.         
אמא יקרה שלי, המסרים מן האוטיסטים ופגועי המוח מזכירים את תקופת הנביאים, אשר התרו והתרו בעם ישראל, ומאחר שמשמים נתנו לעם ישראל המון זמן לחזור בתשובה על פשעיהם ורוע מעלליהם, העם טעו לחשוב שדברי הנביאים הם הבל וריק ואין בכוחם להתגשם. וכאשר קרו הדברים, ונחתו על עמינו יסורים קשים, חורבן וגלות, הבינו עם ישראל שכל דברי הנביאים היו אמת [ועי' מלבי"ם תחי' ס' זכריה] אך הכל היה כבר מאוחר מדי, כי מידת הדין כבר החלה לפעול בעולם מבלי יכולת לסגת. הגזרה אז יצאה לפועל, ונותר היה רק לבכות על עם ישראל בשמים ובארץ. יש קצת דמיון למסרים שלנו פגועי המוח. בקרוב כאשר יראו שהכל קורה, והלוואי שלא, אזי יוותר לנו רק לבכות ולבכות ולהתפלל לאבינו שבשמים שירחם עלינו, ולשוב עד ה', כדי להפסיק את הפורענויות הקשות המתרגשות לבוא עלינו.

רחל מבכה על בניה...

ש. חודש זה, מר חשון, החודש של פטירת רחל אמנו ע"ה המתחננת לה' על הגאולה [ירמיהו ל"א] באותו הפרק הנביא אומר כי יציאת בני ישראל מן הגלות תהיה בבכי ובתחנונים [שם ל"א, ח']. אם היינו בוכים על עם-ישראל ועל הגאולה השלמה – יתכן אולי שהיינו חוסכים את הבכי על הבנים היקרים והטהורים האלה.

ת. נכון, אנחנו לא בוכים מספיק. וזה לא שאנחנו לא בוכים על מספיק המתים, ולא שאנחנו לא בוכים על כל מיני דברים עצובים או על סרט עצוב, אלא שלא בוכים על העבירות שלנו, לא בוכים בכלל על החטאים שלנו. זהו האסון. העבירות שלנו – זה האסון! אבל מה האסון? גם לא העבירות. האסון הוא מה שאנחנו רוצים לשכוח מהעבירות, וזה שאפילו אנחנו לא יודעים שאנחנו עושים עבירות ['הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי'], זה שאנחנו לא מרגישים שאנחנו צריכים לעבוד קשה בכדי להתפטר מהעבירות שלנו. וזה פה האסון. ואדם כזה – לא יכול להגאל.

ש. ולמה כל הפיגועים קורים דוקא בירושלים, עיר קודשנו?

ת. ירושלים - זה המרכז של כל העולם ['לֵב יְרוּשָׁלָיִם', ישעיהו מ']. זה לא סתם שהמנוולים רוצים להתיישב פה ולשלוט על כל העולם דוקא מפה [ר' מאמר 'ירושלים המושפלת']. הם חושבים בטיפשותם, הם הרי אינם כה חכמים [ישעיה י', ט"ו], הם סבורים שהם יכולים להיות במקום הקב"ה, ח"ו, או לסדר את הקב"ה ח"ו, אבל הם ילמדו בצורה הקשה ביותר. ומי שהולכים איתם – הסוף שלהם יהיה איתם ['וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו', ישעיה א']. זה יהיה סוף מר ביותר [האזינו ל"ב ל"ג]. כה מר כפי שלא היה מעולם [שם: 'כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי'].

אבל אלה שרוצים ומבינים הם יודעים שהקב"ה הוא הכל-יכול, ושהרוחניות זה להיות דבוק להקב"ה כביכול, שזו ההנאה הכי גדולה בעולם ['וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב', מסילת ישרים פרק א'] ואין שום גשמיות שיכולה להתקרב לזה אפילו בטיפ-טיפה, ובשביל זה אנחנו חיים ['חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ'] אין לנו סיבה לחיות חוץ מזה ['וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים - חַיִּים כֻּלְּכֶם'], והעולם הבא עכשיו זה כמין 'מקום המתנה' עד הגאולה, עד שתהיה תחיית המתים [שער הגמול להרמב"ן]. ואז נראה יותר ויותר מה זה להתקרב ולהיות אחד עם הקב"ה. ['בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר'].

ש. ולמה זה קורה בצורה כה מחרידה, בבית-כנסת, בשעת התפילה, עטורי טלית ותפילין, וכו'...?

ת. אני אגיד לכם אחת מהסיבות. אני לא יודע את כל הסיבות. אחת הסיבות היא שאנחנו יהודים-חרדים, אנחנו שמים תפילין, אנחנו מתפללים עטופים בטלית, אנחנו מכסים את הראש שלנו, ומגדלים זקן וכו' וכו', אבל אנחנו, חסר לנו את האמת. וכמו שהגופות שלהם היו שרועות על הריצפה בתוך שלוליות של דם, ועם הטלית הספוגה בדם, המראה הזה – זהו המצב של עם ישראל, שאנחנו לא תופסים, לא כולם ח"ו, אבל הרבה מאד, ואפילו הרוב, לא תופסים מהי האמת. לא תופסים שהגוף זה דבר שטחי, ושאנחנו צריכים לקדש את הגוף הזה, לקדש את זה באמת, ולא שנעטוף את עצמנו בטלית-ותפילין ואח"כ נלך לעשות בידור או קרנבל באיזה מקום-משחקים. זה לא הדרך [תהלים סו"פ מ"ט: 'אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין']. וה' מראה לנו מה אנחנו, בסך הכל - חתיכת בשר, ושרק הוא נותן לנו את החיים, והוא עושה מאיתנו קדושים אם רק אנחנו רוצים ['הַבָּא לִיטָהֵר...', יומא לט.], רק אם אנחנו מבקשים, רק אם אנחנו מנסים להתקרב לזה [מס"י פרק כ"ו], לעלות רוחני לזה. [רבנו יונה – מעלות העליונות, ש"ג אות י"ז]

ש. זה מזכיר לנו מאורעות בעבר מלפני כשבעים שנה...

ת. שבעים שנה, ויותר, והרבה מההיסטוריה שלנו. אבל אז זה היה באמת גרוע. פה, בינתיים, כל יהודי הוא חשוב, והוא ענק, אבל היו מאות ואפילו אלפי יהודים שהלכו לעולמם כי עמדו על דרגת קידוש-השם ['לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה'], זה מעלה את הבן אדם בצורה מדהימה כשהוא הולך על קידוה"ש [ב"ב י: ע"ש. 'יִזְכְּרֵם עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם', מתפילת 'אב הרחמים'], וכל אלה שנפצעו או נהרגו – אלה שנהרגו הם נהרגו על קידוש ה', והם היו קדושים גם ככה.

ש. ומה שזה קרה בהר-נוף - האם יש בזה סיבה מיוחדת?

ת. הר נוף – זה בית של הרבה יהודים חרדים. יש שם ישיבות ענקיות. ויש שם מכל הסוגים: גם חסידי, גם ליטאי, גם ליטאי-ספרדי, וגם ספרדי-ספרדי, יש את כל הסוגים של יהודים חרדים. יש צדיקים מאד גדולים בהר נוף, אבל יש מודרנים. יש כאלה שרוצים להיות עם העגה"ז. ויש הרבה כאלו שהם הביאו את העגה"ז שלהם מאנגליה, מאמריקה, ממקומות כאלה, מאירופה, ובעיקר מארצות הברית. ואם שמתם לב, זו היתה קבוצה של אנגלוסכסים, וחוצ'ניקים, אבל הם היו צדיקים. הם היו צדיקים. אבל לא כל אחד שבא מהמקומות האלה יודעים להתפטר מעגל הזהב. נכון, הם עשו אמנם דבר גדול בכך שהם באו לארץ, אבל זה לא מספיק [ר' ספר חרדים פרק נ"ט]. יש מצבים מאד קשים. לא רק שמה, אבל השכונה הזאת יש בה מכל הסוגים. אז בגלל זה – זה היה המקום המתאים ביותר בשביל התקפה שכזאת, כי שמה עם כל הצידקות – יש הרבה פריצות והרבה דברים שאסורים. ['וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ', מכתב הח"ח זצ"ל משנת תרפ"ד]

ש. אומרים שכאשר הרב עובדיה זצ"ל עזב את העיר, אז גם השמירה הלכה.

ת. זה בודאי [רש"י ר"פ ויצא, כתובות ק"ג סוע"א], ומי שלוקח את השליטה על מקומו זה לא כמו הרב עובדיה. והרב עובדיה זצ"ל היה צדיק ענק, ובזה שהוא היה גר בהר-נוף יכול היה למנוע כזה דבר, אבל ה' לקח אותו [הכונס דף ס' ע"א].

ש. הנסיון כאן הוא קשה ביותר לאנשים פשוטים, זה לא קל להחזיק באמונה לאחרי דברים קשים כאלה...

ת. היהודי תמיד עמד במצבים שכאלו, אז היו יהודים שמיד אמרו 'חטאתי עוויתי פשעתי, אני אשם'. והיו כאלה שהחליטו: 'מה אני צריך את הכאב ראש הזה, אני אהיה גוי'. ['וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ', ר' מזמור ע"ג]

-------------------

לחץ כאן: להמשך המסר - בחלקו השני של הדף